בן לריסה וולדימיר, אח לילנה נולד ביום כ' באלול תשל"א (10.9.1971) בעיר טומסק שבסיביר, רוסיה, למשפחת מדענים: אמו רופאה, ואביו פרופסור לפיזיקה. את חינוכו רכש איגור בבית הספר מספר 34 שבעירו, וסיים את לימודיו בשנת 1987.

איגור היה ילד אחוז תזזית, חברותי וסקרן מאוד. הוא קרא בלי סוף: בילדותו אהב לקרוא ספרים על בעלי חיים וכן ספרי הרפתקאות, ועם הזמן נמשך לספרי פנטזיה ומדע בדיוני. במהלך השנים הפכה סקרנותו לרצון עז להיות רופא, ואיגור עשה הכול כדי לממש שאיפה זו. כך, לקראת סיום לימודיו בתיכון, התקבל לבית הספר המדיקו-ביולוגי שבטומסק שבו התכונן לבחינות הקבלה לאוניברסיטה לרפואה, ובה בעת, החל לעבוד כאח בבית החולים לטיפול נמרץ. ככל הנראה, את משאת ליבו להיות רופא ירש איגור מאמו; בבית היו ספרי רפואה רבים, וכמתבגר, הרבה איגור לקרוא בהם. כאשר הייתה אמו כוננית והוזעקה להגיע לעבודה בשעות הלילה, היה איגור מלווה אותה, והתגאה בכך מאוד.

איגור היה אינטליגנטי ביותר, בן שיחה מעניין, שמח ובעל חוש הומור, וקסמו האישי מגנט אליו בני אדם. תמיד היה מוקף חברים, ואלה מעידים כי היה חבר נאמן וטוב לב, ותמיד נכון לעזור. מלבד רפואה וספרות, התעניין איגור גם במוזיקה, וארגן לעצמו תקליטייה טובה ורצינית. איגור אף היה בכושר טוב – הוא שחה, למד אמנות לחימה, וידע להגן על עצמו. בצעירותו אהב מאוד לטייל, וכל קיץ יצא לטיולים ברחבי היבשת שמהם היה חוזר נרגש, מביא מתנות, ומספר במשך שעות על  הדברים שראה וחווה. ברבות השנים, הפך למלווה טיולי תיירים בתור רופא.

בשנת 1988 התקבל איגור למכון המחקר הממלכתי לרפואה שבעיר טומסק, והחל בלימודי הרפואה. הוא אהב מאוד את לימודיו, השיג ציונים טובים, השתתף בפרויקטים מדעיים, ואף זכה לשמש יושב ראש החוג לאונקולוגיה. את מרב הזמן הפנוי שנותר לו בילה בבתי חולים, עם החולים.

בשנת 1995 סיים איגור את לימודיו באוניברסיטה ואת התמחותו במקצוע הכירורגיה והגשים את חלומו הגדול, להיות רופא כירורג. איגור נחשב לרופא מקצועי, רציני, ובעל יחסי אנוש נפלאים. על הקשר המיוחד שפיתח עם מטופליו, מעידה העובדה כי רבים התעקשו כי ישמש הרופא שלהם. עד עלייתו ארצה, עבד איגור במחלקת הטראומה שבבית החולים לטיפול נמרץ בעיר טומסק.

בשנת 1997 עלה איגור ארצה עם רעייתו יוליה (אלונה) ועם לב, בנו התינוק בן תשעת החודשים. לא קלה הייתה ההחלטה לעזוב את טומסק, אולם איגור חש אחריות כלפי משפחתו. הקליטה בארץ הייתה קשה לא פחות; תחילה התגוררה המשפחה בקיבוץ גשר, ולאחר מכן עברו למרכז הקליטה שבקריית ים. איגור למד באולפן לרפואה והתכונן לבחינות לקבלת רשיון רפואה ישראלי. משעבר אותן בהצלחה, התקבל להמשך לימודים בקורס לרפואה של בית החולים "רמב"ם" שבחיפה. חוות הדעת שקיבל היו מחמיאות, אך איגור התקשה למצוא משרה קבועה, ולפיכך התנדב לעבוד בבתי חולים שונים. משסיים את קורס הרפואה התקבל איגור, על תקן "קרן קליטה", למחלקה האורתופדית של בית החולים "רמב''ם", ועבד בה עד שנת 2000. בשנה זו התגייס לצה''ל, סיים בהצלחה קורס קציני רפואה, וקיבל דרגת סרן.

איגור ביקש לשרת בגדוד "הכי קרבי שיש", ואת שירותו הסדיר עשה כרופא גדודי בגדוד "להב" – גדוד הנדסה קרבית של חיל ההנדסה. מספר אילון פדינובסקי, ששירת עימו: "למרות שאיגור בקושי ידע עברית, הוא השתלט די מהר על העניינים. לאחר פרק זמן קצר מאוד, כל הגדוד כבר הכיר את איגור, ואיגור הכיר את כולם – ובמיוחד את צוות המטבח, ובזכותו, קיבלנו מהם בכל יום חלב טרי לקפה ושוקו... היינו אז בקו בחברון. על ההתחלה קלטתי על איגור חיבה מיוחדת לנשק, לסכינים ולכל מה שקשור לאקשן. הרבה בזכותו, התאג"ד [תחנת האיסוף הגדודית] הפכה לעוד כוח לוחם בשטח – פתאום נהיה כיף ומעניין לשרת."

בתום שירותו הסדיר חתם איגור קבע, ושירת עוד שלוש שנים כרופא גדודי בפיקוד הדרום. את זמנו חילק בין הגדודים של חטיבות "הנח"ל", "גבעתי", "הצנחנים" ו"גולני", והשתתף במבצעים רבים ובמשימות קרביות בתוככי רצועת עזה. חיילים ומפקדים ששירתו איתו מעידים על האווירה הטובה שהשרה בשטח ועל תחושת הביטחון שנסך בכולם. מספר סגן-אלוף ד"ר בנימין זאב סנדר, ששימש ממלא מקום קצין הרפואה האוגדתי בגזרת עזה: "איגור התעקש להמשיך ביחידה קרבית ובאזור הלחימה, על אף שיכול היה לשרת ביחידה עורפית יותר. הוא נהג להתנדב לצאת למבצעים קשים ומסוכנים וזאת מתוך הרצון להגיש סיוע מיידי ואיכותי לכל נפגע, סמוך ככל האפשר לרגע ולמקום הפציעה. ... התרשמתי עמוקות מאישיותו של איגור, מחתירתו למגע בכל תנאי, כולל תחת אש, וממסירותו לפצועים."

עם שחרורו מצה"ל, בראשית שנת 2005, החל איגור לעבוד כמתמחה בבית החולים "קפלן" שברחובות במחלקת האורתופדיה, ובסוף אותה שנה, עבר להתמחות בכירורגיה אורתופדית בבית החולים "פוריה" שבטבריה. תחילה עבד כרופא תורן חוץ, ובמקביל, התנדב במחלקה האורתופדית. "את נאמנותו ואהבתו למקצוע לא היה ניתן לפספס. מיד זיהינו שמדובר ברופא רציני שרוצה לעבוד ולהתקדם," סיפר ד"ר מאג'ד גנאים, חברו של איגור ומנהל המחלקה האורתופדית. איגור התחבר במהירות לצוות, רקם קשרים מצוינים עם עמיתיו והוכיח עצמו כמנתח מקצועי ובעל ידע. במרס 2006, התקבל להתמחות במשרה מלאה, ושכר דירה במושב נווה עובד, בסמוך לבית החולים.

איגור היה "רופא בנשמה", מספרים עמיתיו, שחלקם, מתוך כבוד, כינו אותו "דוק" – מומחה, מקצועי, מתעניין בטכנולוגיות חדשות. הוא היה אכפתי, עדין וקשוב לחוליו. לא אחת הציג בכנסים ובהשתלמויות עבודות אקדמיות שכתב, והותיר אחריו מאמרים רבים באורתופדיה, שהתכוון להשתמש בהם בעבודותיו העתידיות. ללא ספק, כך אומרים כולם, היו לאיגור כישורים להיות איש אקדמיה. ד"ר יהושע צרפין, מנהל מחלקת ילדים ב"פוריה", מתאר את איגור: "מתמחה מעולה בכירורגיה אורתופדית, חרוץ ומסור, בחדר מיון, במחלקות בית החולים ובחדרי הניתוח. עמוס משימות. מעולם לא ראינוהו קורס מהנטל. מבצע חלקו בלי טרוניות, מחייך גם ברגעים קשים, משרה ביטחון על הצוותים הסובבים אותו."

איגור היה אב למופת, ולא אחת ביקש ימי חופש כדי לבלות עם בנו. "היה כיף איתו," אומר לב, "הוא תמיד לקח אותי למקומות, טייל איתי הרבה, הוא היה מצחיק מאוד, היו לו הרבה בדיחות..." גם להוריו, שנותרו ברוסיה, התייחס איגור ברכות ובעדינות נוגעות ללב. "הוא היה מאוד נאמן לנו," הם אומרים, "טלפן לעיתים קרובות, התעניין בשלומנו ובמצב בריאותנו, והיה מעביר תרופות. כדי לא להדאיג אותנו, מיעט לספר על שירותו הצבאי."

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ביקש איגור להתנדב לשירות המילואים כרופא קרבי, ולהיכנס לשטחי האש ולמבצעים יחד עם הלוחמים שבשטח. ב-13.7.2006 עוד הספיק לראות את אמו, שביקרה בארץ, ולבלות עימה ועם אחותו יום אחד בבאר שבע. בהזדמנות זו, גם ראה בפעם הראשונה והיחידה את אחייניתו. עם אביו התראה איגור בפעם האחרונה בקיץ 2005, ומאז היה עימו רק בקשר טלפוני.

ב-24.7.2006 גויס איגור למלחמה ב"צו 8", וצורף לגדוד 13 של חטיבת "גולני" כרופא מספר 2. כותב סבו בוריס, נכה מלחמת העולם השנייה: "זמן קצר לפני יציאתו למלחמה אמר לי איגור בשיחה טלפונית כמעט במדויק את המילים האלה: '... בהיותי חי במדינה זו, אינני יכול לעמוד בצד; כאשר יש מלחמה, עליי להגן על ארצי'. ימים מספר לאחר מכן הוא התנדב לשירות הפעיל, אף על פי שאת תפקידו יכול היה למלא בהצלחה גם בעבודתו בבית החולים, לעזור לפצועים להשתקם." 

סרן ד"ר איגור רוטשטיין נפל בקרב בדרום לבנון ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006), בעת שזינק קדימה כדי לסייע ללוחמים שנפגעו. על מעשהו קיבל לאחר נפילתו מהרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, את "עיטור המופת" – העיטור השלישי בחשיבותו בצה"ל. וכך נכתב בכתב העיטור: "ב-4 באוגוסט 2006 פשטה הפלוגה המסייעת של גדוד 13 על בתי מחבלים בכפר מַרכַּבֶּה. עם סיום הפשיטה ובמהלך הנסיגה נתקל הכוח במחבלים, התפתח קרב בטווחים קרובים, וחוליית החוד של הפלוגה נפגעה קשה. סרן ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל שהיה עם החוליה הרפואית, במקומו המתוכנן בסוף הכוח, הבין כי יש נפגעים בראש הכוח, כי מצבם קשה ודורש טיפול מִיָדי, ועל כן רץ קדימה תחת אש כדי לטפל בהם. משהגיע אל קדמת הכוח והחל לחלץ את אחד הפצועים לאחור עם חייל נוסף, הופעל לעברו מטען צד, ובעטיו נפגע בראשו ונהרג במקום. סרן ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל הראה במעשיו יָזמה ואומץ לב תחת אש."

עם איגור נפלו סמל-ראשון דניאל שירן, שאיגור ניסה להציל את חייו, וסמל-ראשון עומרי אלמקיס. יונתן, מפקד המחלקה, נפצע.

איגור היה בן שלושים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבבאר שבע, מקום מגורי אחותו ילנה, אף היא רופאה כירורגית. המונים ליוו את ארונו וחלקו לו כבוד אחרון. בנו לב, בן העשר, ספד לו: "היית אבא נהדר, חבל לי שאתה מת בצבא. אני חושב שאיפשהו הנשמה שלך פה ובצפון." הוסיף קצין הרפואה האוגדתי מעל קברו: "איגור, הלכת מוקדם מדי, אנחנו כבר מרגישים בחסרונך. יזכרו אותך כחייל אמיץ וצנוע וכרופא מקצועי..."

איגור הותיר אחריו את בנו, לב, הורים ואחות – ילנה. על מצבתו נכתב ברוסית: "איגור'לה היקר, אתה תמיד איתנו, אנחנו זוכרים ואוהבים אותך".

רבים פקדו את בית המשפחה בימי האבל והביעו הזדהות עם הצער על לכתו של איגור. עם המנחמים הרבים נמנה גם פרופסור מהאוניברסיטה שבטומסק, שלימד את איגור עשרים שנה קודם לכן מתמטיקה ופיזיקה, וזכר אותו מבין מאות התלמידים שעברו תחת שרביטו "בזכותו אישיותו המבריקה והבלתי נשכחת". בני המשפחה קיבלו מכתבים רבים ממטופלים של איגור, שביקשו להודות על טיפולו המסור בהם.

בטקס אזכרה שערך לאיגור בית החולים "פוריה", נשא דברים מנהל בית החולים, ד"ר י' פרבשטיין: "ד"ר איגור היה רופא חרוץ, משקיע, אנרגטי, רציני מאוד ואהוד הן על הצוות הרפואי והן על החולים. ... בעבודתו בלט כבר מבראשית כרופא מצטיין ומסור, וצד את עינו של מנהל המחלקה, אשר בנה עליו כאחת מאבני היסוד וממובילי המחלקה בעתיד. ... היה בו להט בלתי נלאה ללמידה ולעשייה."

ספד לאיגור ד"ר מאג'ד גנאים, מנהל המחלקה האורתופדית: "... היית קודם כול בן אדם, רופא מוצלח ובעל ערכים, נעים הליכות, אהבת את האנשים והאנשים החזירו לך אותה אהבה. פשוט היית הפלפל של המחלקה. חייך נקטעו בשיאם, הנה אנחנו נפרדים ממך, אוהבים אותך."

ב-10.9.2006 פורסמו בעיתון "קורסור אינפו" דברים שכתב חברו של איגור, רומן רטנר: "... כשהחלה מלחמת לבנון השנייה, איגור התקשר ושאל: 'המפקד, מתי נוסעים להילחם?' זה היה דחף כן, ללא פוזה. ... 'דוק' היה החייל האמיתי ומת כמו חייל אמיתי. יהי זכרו ברוך!"

אילון פדינובסקי, חובש גדודי בגדוד הנדסה 603 וחברו של איגור, הקים אתר אינטרנט לזכרו בשפות עברית, אנגלית ורוסית. באתר, קורות חייו של איגור, דברים לזכרו, תמונות, כתבות מהעיתונות, קישורים לתכניות טלוויזיה שבהן מספרים על איגור בנו וחברו החובש, ועוד. כתובת האתר: http://sites.google.com/site/igormem/. כתב אילון: "איגור נהרג בקרב כגיבור, והוא גיבור לא בגלל שהוא נהרג. הוא היה חבר טוב, מפקד טוב ובן אדם הגון, ומבחינתי הוא נשאר כזה – רק שינה את כתובתו: בית קברות ישן בבאר שבע, החלקה הצבאית..."

כתב עילי עובדיה: "... למדתי המון מאיגור. ... אם לא הייתי נלחם לצידו, לא הייתי עובר את המלחמה מחוזָק כמו שעברתי בזכותו. משהו בתקופה עם איגור שינה אותי, ומשהו במוות שלו הפך בתוכי סדרי עולם שלמים. הגעתי למסקנות ולתובנות חשובות מאוד לגבי העתיד שלי בזכותו, ובעזרתו..." 

איגור הונצח במפעלים רבים. הסתדרות הרופאים בישראל ייסדה קרן מלגות על שמו לרופאים צעירים, ולזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" מטעם אוניברסיטת חיפה. בשכונת נווה זאב שבבאר שבע הוקמה "כיכר המופת" על שמו ועל שם סרן שי (שייקה) ברנשטיין, שאף הוא נפל במלחמה. דברים לזכרו התפרסמו בעיתונים בארץ וברוסיה, ובהם ב"טומסק ערב". בית החולים "פוריה" הקים אנדרטה לזכרו של איגור והוציא חוברת זיכרון מיוחדת. כתב סרן ד"ר בני גיזר: "כמו שהוא בא בסערה, כך הוא הלך – בסערה. הוא היה מאוד דומיננטי, מצחיק ואהוב. פרא אדם במובן הכי חיובי של הביטוי..." נפרדה מאיגור ויוי טלמור, עובדת סוציאלית בבית החולים: "יכולת הנתינה שלך ללא תנאים, המסירות, הדאגה, התמיכה, התייחסותך בגובה העיניים, האהבה שבך ראויים לשבח." כתבו האחיות מצוות המחלקה האורתופדית: "מתגעגעות לבן אדם שבך, לעליזות, לסקרנות המקצועית שלך, לסלנג הצבאי, לחיבוקים ולאהבה הרבה שהרעפת על כולנו. היית לנו מדריך, מורה ורופא שניתן לסמוך עליו. מותך הותיר אותנו בעיקר חסרים..."

"גיבור לוקח על עצמו את הסכנה ואת האחריות להציל חיים," אמרה ילנה אחותו של איגור. בנו סיפר: "אבא תמיד אמר לי שהוא גאה להיות רופא במילואים בצה"ל. גם אני רוצה להמשיך את דרכו ולהיות רופא, אני כבר היום לומד בפרויקט רפואה ורוצה להציל חיי אדם."